מקדמת דנא נהגו בני אדם להנציח את זכרם בצורות שונות על פי תרבותם. השימוש בסמלי אצולה שהתפתח מהמאה ה-12, בשלהי ימי הביניים ואילך, הוסיף מרכיב דקורטיבי בעל חשיבות עליונה, שכן, מעבר למונומנט שכלל דימוי או טקסט על גבי חומר (עץ, שיש, פליז – על פי עושרו ומעמדו של המנוח) נוסף עתה דימוי המצהיר באופן ברור לצופה: כאן טמון אציל. בכנסיות רבות ברחבי אירופה ניתן למצוא עושר הראלדי של הנצחה.
בנוסף לכך, טקסי ההלוויה של אצילים נעשה לפי פרוטוקול, וככל שמדובר באזור פרוטסטנטי (או לא קתולי) – ההיבט ההראלדי מקבל משמעות גדולה יותר, משום שתהליך ההלוויה והקבורה הוא העברת התואר וסמל-האצולה אל היורש: מעין טקס מעבר לכאורה חילוני.
בכתבי-יד שונים המצויים בארכיונים ניתן למצוא תיעוד רב (עד כדי אובססיה) של קברים ומונומנטים – לצד סמלי האצולה שלהם, מתוך רצון לשמר את ההרצף השושלתי של אצולת אירופה.
בהנצחה הראלדית נעשה שימוש במרכיבים אחדים המביאים לידי ביטוי את מעמדו וכבודו של הנפטר. ארונו מכוסה ביריעה שעליה רקום סמל האצולה שלו. על היריעה מונחים חפצים השייכים לאציל ואפילו הסוסים הנושאים את הארון עוטים יריעה שחורה עם סמל האצולה של המנוח (משמאל ציור מתוך ההלוויה של המלכה אליזב'ת הראשונה 1603).
