שיר השירים הוא שיר על אהבה עזה ויוקדת בין גבר ואישה, המתואר באמצעות שפע של דימויים פיוטיים וסמלים מהטבע. הספר מתאר את כיסופי האוהבים זה לזו, את יופיים הגופני והנפשי ואת התשוקה הבוערת ביניהם.
מאז ימי קדם היה ספר זה נושא למחלוקת פרשנית – האם הוא שיר אהבה גשמי בלבד, או שמא הוא משל לאהבת ה' לעמו ישראל? הפרשנים היהודים-מסורתיים ראו בו משל לקשר המיסטי בין הקב"ה וכנסת ישראל. לעומתם, החוקרים המודרניים נוטים לראות בו ביטוי ליופי האהבה הארצית והפיזית בין איש ואשה.
מעבר לפולמוס זה, שיר השירים הוא יצירה ספרותית מרהיבה. לשונו העשירה והמליצית, דימוייו הנפלאים מעולם הטבע, ותיאוריו הגרפיים והנוגעים ללב של ההתלהבות והכמיהה – הופכים אותו ליצירה מונומנטלית בספרות העברית הקדומה.
הספר מהווה הוכחה לעושר התרבותי והרוחני של היהדות הקדומה, ומבטא את הערכים החיוביים של אהבה, יופי ואסתטיקה טבעית, המשולבים בה יחד עם המסרים הרוחניים וההלכתיים.
סופרים ומחברי ספרי הלכה בחרו מטבעות לשון מ"שיר השירים", כשם לספרם: כך ש"י עגנון בספרו "קורות בתינו", וכן שמות של ספרי הלכה ומדרש – "גינת אגוז", "אשכול הכופר", "מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים", "תּוֹרֵי זָהָב", "אַבְקַת רוֹכֵל", ועוד דוגמאות רבות.
בהרצאה זו אני בוחר להציג את הקריאה הפשוטה של סיפור אהבה, רומנטיקה ותשוקה. המשורר ואהובתו מחליפים ביניהם דברי אהבה, כך למשל, הגבר אומר: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים", ואהובתו משיבה לו: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי, אַף נָעִים". משוררים אחדים בחרו טקסטים מתוך "שיר השירים", כמו עידן רייכל (בשירו "הנך יפה" המבוסס ברובו של מקור זה), וכן אריק אינשטטין ב"שיר מספר שמונה" ("יונתי תמתי"), ועוד.
