בימי הביניים, ובעיקר מן המאה ה־12 ואילך, התגבש האתוס האבירי: דמותו של האביר כמציל הבריות, עושה חסדים, מגן על החלשים, לוחם ללא חת ומחזר רומנטי. זהו אידיאל תרבותי רם, שלא תמיד תאם את המציאות – אך השפעתו הייתה עמוקה ומתמשכת.
אחד הגורמים המרכזיים שחיזקו והפיצו אידיאלים אלו הייתה הספרות האבירית, ובראשה אגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. ספרות זו לא יצרה את האבירות, אלא עיצבה אותה והנחילה קוד התנהגות חברתי וערכי, שעקבותיו ניכרים גם בתרבות המערבית המאוחרת.
האביר לא היה בהכרח אציל. בראשיתו היה זה מעמד מקצועי של לוחמים רכובים, שחברות בו דרשה משאבים כלכליים משמעותיים – סוס, שריון והכשרה צבאית. לא כל אביר החזיק אדמה משלו, בניגוד לאצולה שמעמדה נשען על בעלות בקרקע. משום כך, האבירות והאצולה היו בתחילה שתי קבוצות נפרדות, גם אם חופפות לעיתים.
עם השינויים בלוחמה, בהתפתחות המדינה ובמבנה החברתי, פחת בהדרגה מעמדו הצבאי של האביר, ובמקביל הלך והתהדק הקשר בין אבירות לאצולה. בצרפת, החל מהמאה ה־13, הפכה האבירות בהדרגה למעמד תורשתי, והוטלו מגבלות הולכות וגוברות על הכניסה אליו. לעומת זאת, בבריטניה המשיך מעמד האבירים להתקיים כמעמד מובחן ונפרד מן האצולה, תואר כבוד אישי ולאו דווקא ירושתי.
בהרצאה זו נלמד כיצד אדם נעשה אביר, מהן התכונות הנדרשות ממנו, מהו קוד ההתנהגות המחייב אותו כחבר במסדר אבירים, ומה נותר כיום מהאתוס האבירי.
ההרצאה מלווה בעושר ויזואלי ובקטעי מוסיקה מתאימים.
